יום שני, 11 בינואר 2010

חלק א'- סיפור חיי (סוניה) יפה דואק (סטוביצקי) ומשפחתה

סוניה נולדה בויטבסק ברוסיה, בשנת 1941. סבתי נולדה באמצע מלחמת העולם השנייה
ולכן לא היה לה מקום קבוע להתגורר.
בגלל שהגרמנים כל הזמן התקדמו לכל רוסיה ורצו להשמיד את כל היהודים, אז סבתי ואמה נדדו וביקשו בכל פעם להתגורר אצל משפחות נוצריות בעד עזרה במשק, עד שנודע להם שהם יהודיות והם נאלצו לברוח למקום אחר ושוב להתחנן שיתנו להם להתגורר שם.
לפעמים אנשים היו ישר מזהים את שסבתי ואמה יהודיות והיו מבריחים אותן ואפילו זורקים עליהם אבנים.

סבתי נאלצה להשיג אוכל, לכן היא הייתה מסתובבת ביער וקוטפת פיטריות. לפעמים אנשים ראו את סבתי, ילדה קטנה בלונדינית עם עיניים כחולות שנראתה לגמרי נוצרייה אז היו מכבדים אותה בעוגה, לחם וכו'.

אבא של סבתי היה חייל במילואים, הוא שמר בגבול שהגרמנים נכנסו דרכו לרוסיה. כשהגרמנים הגיעו, במקום שהגרמנים הפולניים ואביה של סבתי ילחמו בהם הם פשוט ברחו.

כל אותו הזמן אמא של סבתי חיפשה את אחותה (דודה של סבתי).

סבא וסבתא של סבתי (הוריו של אביה) יחד שלושה מדודיה, נלקחו לגטו. הם לא הצליחו לשרוד ונפטרו, לפני שנפטרו ביקשו שיצלמו אותם ויעבירו את התמונה למשפחתם שהתמונה הזאת תישמר. התמונה עברה והיום נמצאת בביתה של סבתי.

הוריה של סבתי היו אמורים להתחתן, אבל בגלל פריצת המלחמה זה לא קרה וסבתי נולדה באמצע המלחמה מבלי שהוריה התחתנו.

באחד הימים היו מלא יהודיים נדחפים בתוך בשביל פרוסת לחם, אביה של סבתי היה בינהם ובסופו של דבר הצליח להשיג פרוסה. אבל כשישב בפינה לאכול, פתאום ניגש אליו איש וחטף את הפרוסה בכוח ואמר:" אתה יהודי! אתה לא צריך לאכול את זה!" ולאביו של סבתי לא נותר מה לאכול, הוא נשאר רעב.

התרוצצו שמועות בין אנשים ואחת השמועות הגיעה אל אביה של סבתי, השמועה הייתה שהוריו ואחיו מורעבים מאוד, וכבר לא יכולים לאכול והם עומדים למות. אביה של סבתי לא היה מסוגל לאכול גם הוא בגלל השמועה כי הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שהוא יאכל אבל הוריו ואחיו גוועים ברעב.

אחיהם של אביה של סבתי ( הדודים של סבתי) באו להיפרד מאביה כי הם שמעו שיש אוניה שנוסעת לארץ אחרת, והם רצו לנסוע בה כדי לצאת מהמקום בו היו ולא להמשיך במלחמה. הם בכו והיה להם כל כך עצוב להיפרד, כי בפנים, הם הרגישו בלב שהם לא יתראו יותר עוד לעולם. הם נסעו אחרי פרידה קשה, ובסופו של דבר הספינה שבה נסעו טבעה ואיתה דודיה של סבתי.

אחד המקומות שסבתי ואמה נדדו היה נובה רודה. סבתי הייתה מאוד קטנה בתקופה זאת בסביבות גיל השנה, שנתיים.לפי זכרונה של סבתי המקום היה ליד נהר וחורשה גדולה והיה גם הר גבוה ליד. היא זוכרת שהן היו עובדות בשלג. סבתי ואמה התגוררו באחד הכפרים בנובה רודה, עד שגירשו אותן.

בגמר המלחמה הגיעה סבתי למחנה פליטים בגרמניה ושם טיפלו בה המוסדות ג'ונט- שהייתה ליהודים במיוחד ואונרא- שעד היום היא קיימת רק שכיום היא מטפלת בערבים.

את כל הילדים החלשים והחולים שלחו למחנה העקורים שבגרמניה, סבתי הייתה בין הילדים האלו. שם הסוכנות בדקה את הבריאות שלה ולקחו אותה לבית הבראה שנקרא בית ילדים ששם דאגו ל כך שכל הילדים יבריאו.

סבתי בת 5 וחצי

בבית ההבראה בגרמניה לאחר המלחמה-





בשנת 1947 אמה של סבתי מצאה את אחותה(דודה של סבתי) והם הצטלמו לזכר הרגע הזה.

סבתי ומשפחתה יחד עם אחותה של אמה ובעלה


בשנת 1948 כשחגגו למדינת ישראל את יום העצמאות הראשון, כל היהודים שחיו באיזור שבו סבתי הייתה בגרמניה חגגו את יום העצמאות יחד, הם התגרו בכל הגרמנים, והתגאו במדינה.

אביה של סבתי מחזיק את דגל ישראל (בשורה השנייה, הימני מבין אלה שמחזיקים את הדגל)


אין תגובות:

פרסום תגובה